שבועיים ביוון
מאת: יונה דורון
סדרת הרצאות על המיתולוגיה היוונית הייתה התמריץ שבזכותו החלטנו, בעלי ואני, לצאת לטיול בן שבועיים ביוון. המרצה בקורס ניער את האבק מסיפורים נושנים, שלמדנו בילדותנו, על מעלליהם של אלי האולימפוס בניצוחו של זאוס והוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה. אי לכך התחנה הראשונה בטיולנו הייתה אתונה ובאתונה – האקרופוליס.
כאשר שוטטנו בינות לשרידי המקדשים, העמודים הגבוהים ופסלי השיש המפוארים, נדמה היה שכל אותם אלים אגדיים אכן חיו ופעלו. יחד עמנו שוטטו עוד אלפי תיירים מכל קצווי תבל, כולם משולהבים מחום והתרגשות ומזיעים כהוגן מתחת לשמש הקופחת על ראשינו ללא רחמים.
בהמשך לביקור באקרופוליס המרשים, סיירנו במוזיאון הארכיאולוגי. שם, בתוך אולמות גדולים ומקוררים, צפינו במאות כדים מעוטרים מכל גודל ומין, בכלי נשק עתיקים, בתכשיטים ובאוסף גדול ומרשים של פסלי שיש אשר חלקם שבורים פה ושם. לכל פריט יש הסבר ביוונית ובאנגלית. מי שמתעניין בנושא יכול לבלות שם שעות רבות.
אבל אתונה איננה רק עבר, יש לה הווה מודרני ותוסס. בקרנו בשלוש כיכרות שונות זו מזו: אומוניה – גדולה, עממית והמונית, סינטגמה – אלגנטית ויוקרתית ומונסטריקי – מזרחית. מאומוניה לסינטגמה נמתחות שדרות קניות גדושות מאות חנויות לכל עניין וצורך וביניהן גם שוק ססגוני, נקי ומסודר. סביב מונסטריקי מתפרש באזאר מזרחי לכל דבר ומסינטגמה יוצאים אל רובע הפלאקה.
כאן המקום להזכיר שלפני הטיול חששתי קצת שלא אבין את השילוט. מסתבר שהחשש היה לשווא. במרבית המקומות יש בצד, או אחרי השלט היווני גם שלט לטיני. כאשר זה לא נמצא, נזכרתי קצת בלימודי הגיאומטריה בתיכון (אלפא, ביתא, גמא, דלתא…) ובתוספת הידע של בעלי מהאוניברסיטה, הסתדרנו לא רע.
מעל כיכר סינטגמה נמצא ארמון הפרלמנט. ברחבה שלפניו מתבצע טקס חילופי משמרות: חיילים בתלבושת חצאית אלבנית בצבע קרם ונעליים עם פונפונים, מבצעים צעדה טקסית ומעין ריקוד המדמה אותם לסוסים. כל זה, כמובן, לעיני התיירים הרבים ומצלמותיהם. מאחורי הפרלמנט משתרע פארק ירוק ענק שבתוכו גם גן בוטני וגני משחקים לילדים.
ברובע הפלאקה בילינו שני ערבים נעימים. הרובע הוא אוסף של רחובות צרים, משופעים במסעדות (טברנות), חנויות ודוכנים לממכר מזכרות, בגדים ותכשיטים. באוויר נשמע בליל של שפות ומן הטברנות בוקעים צליליו המתוקים-עצובים של הבוזוקי. המלצרים מתחלקים לשניים: “הציידים” ו”המגישים”. תפקידם של הציידים כשמם כן הוא: הם פונים לעוברים והשבים ומזמינים אותם לטעום מן האוכל הנפלא והאותנטי של מסעדתם. מיומנותם וניסיונם הרב מאפשרים להם לפנות, כמעט לכל אחד, בשפתו הוא. אצלנו הם זיהו את הישראליות עוד לפני שפצינו פה לומר מילה באנגלית. ה”מגישים” תפקידם לשרת את ה”ניצודים”. בסופו של דבר, כל הצדדים יוצאים מרוצים.
את בקר השבת הקדשנו לאי הקרוב ביותר לאתונה – אגינה שמו. ממלוננו, שהיה סמוך לכיכר אומוניה, נסענו ברכבת התחתית, הנקיה והיעילה, לפיראוס. שם עלינו על מעבורת גדולה ותמורת שנים-עשר יורו היא השיטה אותנו לאגינה. במעבורת יש אפשרות לשבת באולם גדול וממוזג, שיש בו גם מסעדה, או על שני הסיפונים הפתוחים. מאחר ועלינו די מאוחר לאנייה, כל המקומות באולם היו כבר תפוסים ונאלצנו לשבת על הסיפון. השמש יקדה ואני הצטערתי מאוד על שלא דאגתי להצטייד בקרם שיזוף. השייט נמשך כשעה ורבע.
האי עצמו די גדול. אנו בקרנו רק בחלק הקרוב לנמל שהוא ממוסחר לחלוטין. בתי הקפה והמזללות המרובות – מלאים. דוכני המזכרות זוכים למבקרים מרובים אך לקונים מועטים בלבד.
לאחר שלושה ימים גדושי עניין וחוויות באתונה לקחנו את הרכב, שהזמנו בסוכנות הנסיעות, ויצאנו לתור את הארץ. שמונים אחוז משטחה של יוון – הררי. בזאת חשנו היטב בנסיעותינו בכבישים הצרים למדי והמתפתלים. מרחק, שנראה קצר במפה, הופך לנסיעה ארוכה מאחר ותנאי הכביש הם כאלה שאינם מאפשרים פיתוח מהירות במרבית המקרים. הפיצוי הוא בנוף הנפלא המתגלה כמעט מעבר לכל עיקול בדרך. נוסעים בתוך כרמי זיתים, יערות אורנים, חורשות עצי דולב ושובלי הרדופים בלבן וורוד משני עברי הכביש. למטה מתגלה הים הכחול והרוגע במאות מפרצים ולשונות ים. על אף הרצון להגיע למטרה, אי אפשר שלא לעצור שוב ושוב במפרצים שבצדי הכביש ולהתפעל מן הנוף!
אמנה כאן, על פי הסדר, את המקומות בהם עצרנו וסיירנו.
אראחובה – עיירה הררית ציורית, עשרה ק”מ לפני דלפי. זהו מרכז של עבודות אריגה מסורתיות: שטיחים בכל גודל, תמונות, מפות, מפיות וציפיות לכריות. הכל במגוון צבעים ודוגמאות. בנוסף לכך תצוגה מרהיבה של עבודות עץ זית. מצאנו פנסיון קטן, נקי וזול שבו לנו וקבלנו גם ארוחת בוקר, הכל תמורת שלושים וחמישה יורו!
דלפי – שרידי מקדש אפולו המפואר: עמודים ורדרדים וגבוהים, פסלים, חלקי חומה – בהחלט מרשים. תיאטרון ואצטדיון, שנשתמרו יפה, בראש ההר. במקום יש גם מוזיאון קטן ואיכותי שבו מספר פסלים מעניינים. המפורסם שביניהם הוא פסל “הרוכב”. מומלץ מאוד לקנות את הספר הירוק של יוון, הוא מתאר בצורה עניינית ומדויקת כל חדר במוזיאונים המומלצים ומעשיר את חווית הביקור. קצת אחרי עתיקות דלפי יש תצפית נפלאה על עמק מיליון הזיתים!
וולוס – עיר גדולה במזרח יוון. חצינו רק את שוליה בדרכנו לשתי עיירות הרריות מקסימות: פורטריה ומקרניצה. בראשונה יש מרכז ענק של צנצנות ממולאות בפרות משומרים ובדבש עם אגוזים ושקדים. המראה צבעוני ושובה-עין. בצמוד לצנצנות ניצבים בקבוקי אוזו לבנים, צרים וארוכים, צורתם מזכירה רקדניות דקות-גו ועדינות.
בעיירה השנייה יש מרכז לממכר צמחי תבלין שונים ומשונים המסודרים באגודות, אגודות ומפיצים ריח משכר וכן מרכז נוסף של דוכני עבודות עץ יפות ומיוחדות.
שתי העיירות ממוסחרות אך בכל זאת משובבות נפש.
קאלאמפאקה – עיירה למרגלות צוקי מטאורה ובה אוסף ענק של בתי מלון עבור כל התיירים הבאים לחזות בפלא-העולם הנקרא מטאורה. הצוקים האפורים הגדולים והחשופים שולטים על שמי העיירה ונשקפים מכל עבר. הביקור במנזרים התלויים בראשי צוקים אלו הוא חוויה מיוחדת במינה. ישנם ששה מנזרים ולכל אחד מהם יש יום בשבוע בו הוא סגור. אנחנו בקרנו בשלושה. התחלנו מוקדם בבוקר (הם נפתחים בתשע) וזה בהחלט שונה להיות אחד מקבוצת מבקרים קטנה או אחד מהמון רועש. בכל מנזר יש כנסייה קטנה שבמרכזה כיפה גבוהה וסביבה עוד כמה כיפות קטנות יותר. הקירות מכוסים ציורי קדושים מוקפי הילה וציורי סיפורים מהברית החדשה. פנים הכנסייה חשוך במקצת וריח חזק של נרות וקטורת אופף את הנכנסים. הנזירים שראינו לבשו שחור ורק פניהם הלבנות היו גלויות. לגברים היה שיער ארוך, אסוף בזנב סוס הדחוק מתחת למצנפת. הם מדברים חרש ומחייכים מעט. בכל עת הביקור אדם שואל עצמו כיצד הצליחו לבנות את מבני האבן המרשימים הללו במקום כל כך קשה לגישה וכיצד חיו הנזירים הראשונים שהגיעו למקום בסולמות חבלים ובתוך סלים ענקיים. בעלי לא יכול היה להפסיק לצלם את המקום והנופים המתגלים ממנו, זאת בנוסף לסט הגלויות שקנינו שם.
מטצובו – כפר הררי קטן ובו בתי אבן ומגיעים אליו בדרך נופית מעניינת.
יואנינה – עיר גדולה ותוססת לחופו של אגם. בתוכה מבצר וחלקי חומה. לאורך האגם טיילת מקסימה, מקורה בחלקה. בצדה האחד שדרת עצי דולב גבוהים היוצרים מעין חופה ירוקה ובצידה השני מתחם מזון מכל סוג (בולט אוסף גדול של קונדיטוריות ובהן עשרות סוגי בקלאווה). כאן מתייחדות חנויות התיירים במגוון תכשיטים מדהים, בכלי כסף עדינים, בנרגילות ובמבחר מחרוזות תפילה צבעוניות.
חמישה ק”מ מיואנינה שוכנת מערת הנטיפים הגדולה ביותר בבלקן. היא משתרעת על פני ארבעה-עשר דונם. במרכזה הולכים ק”מ אחד ומטפסים על 500 מדרגות! ישנם מספר אולמות שבכל אחד מהם אטרקציה אחרת: צלב, נרות, בקבוקים, ספינקס מצרי, פסל החרות ועוד כהנה וכנה והכל – מזקיפים ונטיפים. היציאה היא לגבעה גבוהה ( 160 מדרגות טיפוס!) המשקיפה מלמעלה על יואנינה והאגם.
טיול בחבל זגוריה המצטיין בהרים מיוערים, גיאיות ופסגות וכפרים קטנים עם בתי אבן ואפילו רעפי אבן!
איגומנציה – עיירה חסרת ייחוד בחוף המערבי ממנה עלינו על מעבורת לאי קורפו.
קירקירה – בירת קורפו. מוקפת ים. בתיה מזכירים סגנון איטלקי. חלקם זקוקים לשיפוץ וצביעה דחופים. ליד הים יש כיכר גדולה מלאה ערוגות פרחים צבעוניים ומוקפת בתי קפה הומים. במרכזה רוכבים ילדים על אופניים ומכוניות משלהם. במרחק מספר רחובות משם יש מדרחוב אלגנטי שלכל אורכו ניצבים עציצי גרניום ענקיים הפורחים באדום-עז.
סיור באי מבאר שהמוטו כאן הוא נופש. כפנינים במחרוזת שזורות עיירות הקיט סביב החוף המפורץ. בכל עיירה יש מלונות, חדרים להשכרה, מסעדות, טברנות וחנויות לממכר מזון, שתייה ומזכרות. עקבות השלטון האנגלי ניכרים כאן בשלטים המרובים באנגלית וגם בידע הלשוני שמפגינים המקומיים. מכל מפרצון בכביש הפתלתול נשקף נוף מהמם של הים, המפרצים וההרים המיוערים.
ק”מ אחדים דרומית לקירקירה נמצא ארמון ארכיליון. על הר המשקיף אל הים, בתוך חורשת אורנים וזית, בנה הקיסר פרנץ-יוזף ארמון תענוגות לרעייתו אליזבת (סיסי). היא הייתה בדיכאון לאחר מות שני ילדיה. הארמון, הנטוע בלב הנוף הנפלא של קורפו, היה מיועד להביא לה נחמה. אכן, נולדו לה שם שני ילדים נוספים.
היא הייתה מאוהבת באכילס המיתולוגי ולכן קראה לארמון הלבן על שמו. בגן הנהדר ניצב בגאון פסלו של אכילס, הלוחם האגדי. בחלק אחר של הגן, שוכב אכילס (המפוסל) על צדו וידו האחת שולפת את החץ שננעץ בעקבו. כאשר הגענו למקום, הוא היה מוצף קבוצות של הולנדים וגרמנים. מסתבר שסיפורי אהבה טרגיים ממגנטים אליהם תיירים מכל רחבי העולם!
בדרך למעבורת שתחזיר אותנו ליבשת, עברנו בעוד כמה עיירות ציוריות חביבות.
מאיגומנציה לעיירה פארגה הבנויה על צלע הר ובתיה נושקים לים. בעיירה טיילת יפה בצורת קשת. את בתי הקפה גדשו המוני הולנדים שרופים בדרגות צלייה שונות: מאדום לוהט ועד חום כהה המהווה ניגוד חזק לשערם הבהיר. מצאנו חדר אצל גברת המשכירה חדרים על אם הדרך לפארגה. החדר היה גדול, נקי וחדיש. השירותים – ברמת מלון חמישה כוכבים והמחיר – עשרים וחמישה יורו! היא המליצה לנו על המסעדה של אחיה במרחק שני ק”מ מביתה. ישבנו על מרפסת גדולה הצופה אל הנוף ההררי, נשמנו אוויר קריר ונעים ואכלנו ארוחת שלוש מנות מעולה. כל זה תמורת עשרים ושניים יורו בלבד!
בכלל, לא הייתה לנו שום בעיה במציאת מלון, או חדר, והמחירים נעו בין עשרים וחמישה יורו, כאמור, לחמישים וחמישה בהתאם למקום ולתנאים.
אנטירריו – עיירה בה עולים על גשר ארוך ומשוכלל ביותר מעל הים שמוביל לעיירה ריו הנמצאת כבר בחצי האי פלופונס. תמורת המעבר גובים סכום של עשרה יורו.
דיאקופטו –מכאן יוצאים ברכבת שיניים לקאלבריטה. מאחר ולא הזמנו כרטיסים מראש, נותרו לנו מקומות רק לרכבת של 6:58 . לוח הזמנים של הרכבת נראה כאילו נעשה בידי מישהו שהיה חולה בזמן שהמורה לימדה עיגול מספרים : 6:58 , 8:09, 10:37 וכן הלאה…
הנסיעה הייתה חוויה מיוחדת. עוברים בתוך ערוץ קניון ווראיקוס. משני הצדדים קירות תלולים ועליהם צומחים עצי תאנה, דולב והרדופים. מתחתינו נראים נחלים גועשים, מפלונים וגשרי עץ. הנוף ממש מהמם. הנסיעה נמשכת כשעה בכל כיוון.
אולימפיה – אתר יפה בתוך חורשת אורנים וזית. הרבה אבנים, עמודים וחלקי מבנים. אצטדיון ענק בו נערכו התחרויות הראשונות. צריך הרבה דמיון כדי לראות את מה שמתואר בכתובים שהיה כאן לפני אלפי שנים. המוזיאון במקום מעניין ועשיר בפסלים יפים וממצאים הקשורים בתחרויות האולימפיות. היינו גם ברחבה שבה מדליקים את הלפיד האולימפי.
משם המשכנו דרומה עד שהעייפות גברה עלינו ואז מצאנו, בעיירה קטנה, חדר נקי, עשרים מטר מהים. החלפנו לבגדי ים וטבלנו במים הקרירים והנעימים. זה היה נפלא! בשעה שבע בערב השמש עדיין חזקה וגבוהה בשמיים ואפשר להתרחץ עד שמונה לפחות. לסיום היום הארוך – ארוחת דגים במסעדה על קו החוף. השקיעה המרהיבה – חינם אין כסף!
המשכנו דרומה לקאלאמטה וממנה לעיירות ליאונידיו וקוסמאס, עיירות יפות שהדרכים המובילות אליהן נחשבות ליפות ביותר ביוון (אם כי אינן קלות כלל ועיקר).
מיסטראס – עיר ביזנטית שנשתמרה די יפה (בפרט הכנסייה אגיה-סופיה), על צלע הר. יש לה היסטוריה מעניינת שאצלנו אינה מוכרת כלל. כדאי לקרוא על כך בספר.
נאפפליו – עיר לחופו של אגם. הייתה בירת יוון לתקופה קצרה. החלק העתיק שלה אלגנטי ונאה, עם בתים בסגנון ונציאני. כיכר ענקית בשם סינטגמה (כמו באתונה) וסביבה מרוכז כל אזור התיירות. טיילת יפה על החוף ובה שורת דקלים מרשימה.
התיאטרון באפידאורוס – מרוחק עשרים וחמישה ק”מ מנאפפליו. זהו התיאטרון היווני הגדול ביותר שנשתמר כמעט בשלמותו. המראה ממש מרשים והאקוסטיקה נהדרת. גם היום נערכות שם הופעות ענק. פרט לתיאטרון ישנם גם שרידי מקדשים (קשורים באל הרפואה המיתולוגי) השוכנים בתוך חורשת אורנים נעימה המשרה צל ושלווה על האתר כולו.
מיקנה – אתר מעניין בראש הר ובו שרידי התרבות המיקנית הקדומה. הכל נקי, מסודר ומשולט להפליא.
לסיכום – יש ביוון שילוב מופלא של היסטוריה, עתיקות, חופים, נופים ובני אדם נחמדים הלהוטים לעזור לתייר בכל דרך, מומלץ!
פרטים אודות מחבר המאמר:
אם לשלושה וסבתא לארבעה. מורה ומחנכת לשעבר,
גרה ברחובות ואוהבת לפרוש כנף ולטייל בעולם.
אוהבת לכתוב ופרסמה כבר שני ספרים:
“תחנות בזמן” – קובץ סיפורים קצרים עם נוסטלגיה
“סוד במשפחה” – רומן שעלילתו מתרחשת בישראל ובפאריז.
מקור המאמר: http://www.reader.co.il/article/20661/שבועיים-ביוון